למה הילד לא מאוזן? 

כשילדים גדלים הם עסוקים באיזון. פיסית הם מנסים לאזן חלקים מגופם, את הראש, את הגב, על ארבע ועל שתיים. וגם המערכת הרגשית של הילדים מחפשת איזון. אני זוכרת שאחד הדברים שנאמרו לי כשבתי היתה עוד תינוקת היה לשים לב מתי היא מעט חולה ושמיד אחרי המחלה יש לה קפיצה קוגניטיבית, פיסית ורגשית. ואכן זה קורה עד היום. אחרי ימים אחדים של רגרסיה וחולשה יש לה קפיצות בהבנה, בהבעה ובקוגניציה.

לא פלא חשבתי היום שכל כך הרבה ילדים סובלים מבעיות אוזניים. מרכז האיזון הגופני שלנו. כהורה לילד קטן שכל הזמן יוצא וחוזר מאיזון גם אני צריכה לחזור ולאזן את עצמי. ואני רואה זאת גם בעבודתי עם הורים נוספים. אנחנו מתרגלים לאיזו התנהגות מאוזנת של הילד, הנה הוא ישן, אוכל, עונה לנו יפה, הכל מאוזן, ואז יום אחד, התקפות זעם או עצירות, פיפי במיטה, מאבק על אכילה ואופס....איבדנו את האיזון כהורים. אנחנו לא מבינים מאיפה זה בא, הצילו, מה עושים.

אז קודם כל מתאזנים. להתאזן ניתן בהרבה דרכים. לי עוזרת הליכה ומדיטציה, שיחה עם בעלי ושיתוף פעולה איתו. ניתן להתאזן אצל מטפלים מכל הסוגים וגם פשוט בשיחה עם חברים. האיזון עצמו חשוב בכדי שנוכל להכיל ולהיות עם ילדינו עד אשר יתאזנו שוב. ברגע שאנחנו ממשיכים את חוסר האיזון שלנו אנו מעכבים את חוסר האיזון אצל ילדינו. מה שגורם להורים רבים לרוץ לטיפולים לאחר שהילד כבר זמן רב מתקשה בדבר מה שהצליח לו עד לא מזמן.

ניתן להמשיל זאת לעץ צעיר שמתחיל לצמוח או שיח שענפיו גדלים לכל עבר, מנסים לפה ולשם, פראיים כמו שרק הטבע יכול להכיל. אך החברה לא. הילד מרגיש זאת ומתחיל להבין שעליו לקצץ את ההתנהגות הזאת ואת הרצון הזה ואת אמא הוא לא יוכל לקבל בדיוק מתי שהוא רוצה, וצריך להתחלק עם האחים. ולמען אהבה וביטחון הוא יעשה הכל. גם ייכנס לעצירות ולשביתת רעב על ירקות, וגם יחזור לעשות פיפי במיטה או טנטרום בגן. כל דבר שייאפשר לו אפילו לרגע אחד להודיע לעולם, אוקיי הבנתי, אני צריך לגדול כפי שאתם אומרים לי אבל אני ממש לא מרוצה מזה אז הנה התוצאה.

וזה מזכיר לי סיפור על איש שעבר דירה מהעיר אל הכפר, ושם נתקל בציפור יפה ארוכת מקור וכנף אך מיד נחרד ולקח וקיצץ את מקורה וגם קצת את הכנפיים וכששאלו אותו מדוע עושה זאת ענה שהציפור היחידה שהוא מכיר זו היונה ולכן גם בכפר הציפורים צריכים להראות כמו יונים כדי שהוא ירגיש בבית.

כשבתי יוצאת מאיזון אני שואלת את עצמי על מה היא לומדת עכשיו לוותר, מה היא מבייתת בתוכה בכדי להתאים את עצמה להוריה ולחברה? ומתבוננת קצת בעצב והרבה בידיעה שאין ממש ברירה ומה שאני יכולה לעשות זה לבדוק איפה אפשר לשחרר איזה כנף במקום זאת שנקצצה. כדי שתרגיש מאוזנת שוב עד הפעם הבאה.

בפסיכולוגיה זה נשמע כמו האיזון העדין בין אומניפוטנציה לאימפוטנציה. בין אני כל יכול או לא יכול בכלל. ולמצוא את האיזון באני יכול שמותאם למציאות. איזה מסע מרתק.